העיוורון בהתמכרות לרשות הפלסטינית

אמירות בדבר החזרת הרשות הפלסטינית הנוכחית לשליטה ברצועת עזה אינן רק בחזקת אחיזת עיניים וניתוק מן המציאות, אלא סכנה גדולה לשכפול המערכת שהתקיימה ברצועת עזה עד 7 באוקטובר 2023.

מיום הקמתה לפני שלושה עשורים ובמהלך כל שנות קיומה תפקדה הרשות הפלסטינית כישות דמוי-מדינתית מושחתת וכושלת. לא רק שלא עלה בידה להגשים את יעדה הלאומי ההיסטורי כפלטפורמה ליישום מלא של העצמאות הפלסטינית ולהקמת מדינה בת קיימא “שבירתה ירושלים”, אלא שבמהלך השנים איבדה את אחיזתה בציבור הפלסטיני ואת תמיכתו ונכשלת במבחן השליטה בשטחים שברשותה.

כישלונה של הרשות הפלסטינית החל למעשה כבר בשנותיה הראשונות. במקום להיאבק בטרור הפלסטיני כמתחייב מהסכמי אוסלו, בחר ערפאת שלא להתעמת עם חמאס ושאר ארגוני הטרור הפלסטינים. למעשה, כל עוד הם לא איימו על שלטונו, ערפאת והרשות הפלסטינית ראו בחמאס ובשאר ארגוני הטרור אמצעי ללחוץ על ישראל לבצע ויתורים נוספים במו”מ. מלבד הסתה נגד ישראל והשרשת הנרטיב כי השלום עם ישראל הוא אחיזת עיניים, שבין היתר בא לידי ביטוי בנאומו של ערפאת ביוהנסבורג במאי 1994 וההשוואה של הסכמי אוסלו להסכמי חודיבייה, העדיף ערפאת את השימוש באלימות נגד ישראל בכל פעם שהאחרונה לא הסכימה לדרישותיו בשולחן הדיונים. זה החל בספטמבר 1996 באירועי מנהרת הכותל, נמשך באירועי הנכבה במאי 2000, והשיא הגיע בספטמבר 2000 עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בעקבות כישלון ועידת קמפ-דייוויד. בדומה לחמאס ברצועה עזה טרם הטבח שביצע ב-7 באוקטובר, גם הרשות הפלסטינית, שכזכור מצבה הכלכלי טרם האינתיפאדה השנייה היה מצוין והיה לה מה להפסיד, פעלה בניגוד לתפיסה המערבית השגויה שטענה שאם יהיה לפלסטינאים מה להפסיד הם יתנהגו במתינות.

גם לאחר תום עידן ערפאת בסוף 2004 לא הצליחה הרשות הפלסטינית לשנות את דרכה, להוציא שנותיו של סלאם פיאד כראש ממשלה, שכן הוא פעל בניגוד לדפוס הפעולה של נשיא הרשות אבו מאזן וחבר נאמניו ולכן גם הודח מתפקידו. מחליפו של ערפאת אבו-מאזן אומנם השכיל להבין כי המאבק המזוין מזיק למטרות הלאומיות של הפלסטינים, ולכן התבטא נגד שימוש בטרור, אך בה בעת המשיך במלאכת ההסתה נגד ישראל מעל כל במה, סירב להסיר תוכני הסתה מתוכניות הלימודים והמשיך לשלם כספים למחבלים בבתי הכלא הישראליים ולבני משפחותיהם. הכישלון המרכזי של אבו-מאזן והרשות הפלסטינית היה כפול: ראשית, סירובו של אבו-מאזן להשיב להצעותיהם של אולמרט ב-2008 ולמתווה מזכיר המדינה ג’ון קרי ב-2014 המחישו היטב כי אין ביכולתה וברצונה של הרשות הפלסטינית להגיע לפשרה היסטורית עם ישראל ולהסכם שלום עימה. שנית, נפילת רצועת עזה לידי חמאס ביוני 2007, ואיבוד המשילות ההדרגתי בגדה המערבית, הוכיחו כי הרשות הפלסטינית אינה מסוגלת למשול על העם הפלסטיני ולהוות חלופה לחמאס.

בנוסף לכל אלו איבדה הרשות הפלסטינית את הלגיטימציה שלה בקרב הציבור הפלסטיני, שבשנים האחרונות הקצין בעמדותיו כלפי ישראל. הציבור הפלסטיני רואה ברש”פ ישות מושחתת שהפכה לנטל על העם הפלסטיני. ההערכה היא שאין באפשרותה לקדם את היעדים הלאומיים הפלסטיניים והיא נתפסת כמשת”פית של ישראל, המקבעת את מציאות הכיבוש. על פי הסקר האחרון שביצע מכון הסקרים הפלסטיני PCPSR בהובלת פרופ’ חליל שקאקי בסוף ספטמבר, רוב הציבור הפלסטיני תומך בפירוקה של הרש”פ (52%) ורואה בה נטל על העם הפלסטיני (62%). יתרה מזאת, הסקר מראה כי 76% מהציבור הפלסטיני אינם מרוצים מתפקודו של אבו-מאזן, ושאילו היו נערכות בחירות היה נבחר מועמד החמאס איסמעיל הנייה (58% מול 37%).

בדבר אחד כן הצליחה הרשות הפלסטינית: להמשיך להסית נגד ישראל ולבנות בעיקשות ובהתמדה ובמהלך שלושה עשורים את התשתית הפסיכולוגית של החברה הפלסטינית, המבוססת על טיפוח השנאה כלפי ישראל והיהודים, טיפוח אתוס ההתנגדות המזוינת והאדרת טרוריסטים ותמיכה כספית בהם בבתי הכלא הישראליים ובמשפחותיהם, טיפוח אתוס השיבה ושלילת הזכות למדינת לאום יהודית בגבולות כלשהם במרחב. כל סוכני החִברוּת הפלסטינית היו מעורבים בתהליך, והגדילה הרשות הפלסטינית לעשות זאת באמצעות תוכניות הלימודים לכל הכיתות בכל מערכת החינוך הפלסטינית.

למרות הכישלונות עדיין ישנם קולות, הן בישראל והן בארצות הברית, אשר ממליצים כי לאחר מיטוט החמאס יש לתת את המפתחות לניהול רצועת עזה לידי רש”פ. ממשל ביידן מנצל את חוסר הרצון של ישראל לשלוט על 2.2 מיליון פלסטינים ברצועת עזה ולקבל את האחריות לניהול חיי היום יום שלהם כדי לתמוך בחזרת הרשות הפלסטינית לעזה. תומכי הרעיון מקווים לחידוש התהליך המדיני עם ישראל עם החזרת עזה לשליטת הרש”פ. נראה כי גורמים בוושינגטון ובירושלים “מכורים” לרשות הפלסטינית, מתוך עיוורון להתנהלותה בעבר. החזרת הרשות הפלסטינית, שבקושי שולטת באזור רמאללה, לרצועת עזה על כידוני צה”ל היא למעשה חזרה על איוולת תהליך אוסלו. יש לצפות שלא יעבור זמן עד אשר תאבד הרש”פ שוב את שלטונה לחמאס או לארגון אסלאמיסטי אחר. חלופה נוספת היא תוהו ובוהו שיאפשר למחבלים לפעול נגד ישראל.

לסיכום, הלקח המרכזי של החברה הישראלית מהאינתיפאדה השנייה הוא שלמרות הרצון להגיע לשלום עם הפלסטינים, אין שום סיכוי בעתיד הנראה לעין לגשר על פני הפערים בין הצדדים ולהתגבר על משבר האמון ההדדי העמוק. בהקשר הזה, נראה שהלקח המרכזי של החברה הישראלית בעקבות הטבח הרצחני שביצע חמאס הוא שאסור לישראל לאפשר לפלסטינים או לכל גורם חיצוני אחר לקבל אחריות על שטח בסמוך לגבולה של ישראל. מוראות הטבח הרצחני של חמאס ומערכת הטרור המתנהלת בשטחי הגדה המערבית מאז מרץ 2022 גדעו בקרב רוב הישראלים את התקווה לראות ישות פלסטינית שוחרת שלום.

לפיכך, ביום שלאחר מיטוט “חמאסטן” ברצועת עזה על ישראל לדאוג כי רק היא תהיה אחראית על הביטחון בשטח. אסור לשגות באשליות כי הרשות הפלסטינית היא חלק מהפתרון לרצועת עזה, ויש לחשוב על אלטרנטיבות אחרות לעתידה של רצועת עזה. מלבד רצועת ביטחון שבה יתנהל משטר תנועה מחמיר במיוחד וחופש פעולה צבאי מוחלט בשטח הרצועה, כדוגמת חופש הפעולה בגדה המערבית, ישראל חייבת להשלים אחת ולתמיד את מהלך ההתנתקות מרצועת עזה ולהבטיח גבולות אטומים בינה לבין רצועת עזה. יש להבטיח כי הכתובת לעתידה הכלכלי והאזרחי של רצועת עזה לא תהיה ישראל, וכי יתקיים ניתוק מוחלט בינה לבין הפלסטינים.

רשות פלסטינית תוכל אולי ביום מן הימים ולאחר הכשרת התנאים המתאימים לחזור לרצועת עזה, אלא שזו לא תוכל להיות אותה רשות שהיכרנו. זו חייבת לעבור תהליך פירוק והרכבה מחדש תוך עיצוב מחדש של התשתית הפסיכולוגית ועיקורה מהסתה ומשנאה רצחנית כלפי ישראל. הרשות הפלסטינית החדשה צריכה להיבנות באחריות ובמקצועיות ובתהליך חניכה קפדני ומתמשך של הקהילה הבינלאומית. רק אז אפשר יהיה אולי לחשוב במונחים של חזרת הרשות לרצועת עזה.

אמירות בדבר החזרת הרשות הפלסטינית הנוכחית לשליטה ברצועת עזה אינן רק בחזקת אחיזת עיניים וניתוק מן המציאות, אלא סכנה גדולה לשכפול המערכת שהתקיימה ברצועת עזה עד 7 באוקטובר 2023. הקהילה הבינלאומית חייבת להתפכח ולהשתחרר מייסורי אהבתה לרשות הפלסטינית, כאלו שמעוורים את עיניה ומונעים ממנה להבין את גודל השבר ואת מהות השינוי המתחייב. מה שהיה לא יכול להיות ביום שאחרי המלחמה. העם הפלסטיני ראוי למשהו טוב יותר; ישראל, האזור והעולם ראויים למשהו אחראי יותר, מתפקד יותר. עתידה של הרצועה כמו של הישות הפלסטינית בכללותה הוא בהשתלבות בארכיטקטורה אזורית חדשה, המבוססת על תהליכי הנורמליזציה בין ישראל לבין העולם הסוני הערבי הפרגמטי בהובלת ערב הסעודית. במסגרת כזו יגדל מרחב ההזדמנויות ותתאפשר התפתחות פלסטינית כחלק מחומת המגן נגד הברבריזם החמאסי בחסות ציר ההתנגדות שבהובלת איראן, ודיכויו. הרשות הפלסטינית של היום אינה בשלה ואינה מסוגלת לאתגר בעת הזו, ואל לנו למעוד בעיוורוננו.

סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר

תמונה: IMAGO / ZUMA Wire / Chuck Kennedy / State Department